"צריך להתחיל דיאליזה" אמר הרופא. הבטתי בו בעיניים קפואות. האם באמת הגיע הרגע הזה? למה? למה? שאלתי בלבי בתקופת שיא ופריחה בחיי. בתקופה שבה אני מוקפת בבעל תומך, משפחה אוהבת ונכדים מקסימים? תקופה שאמורה להיות הכי יפה בחיי.

הרופא קטע את מחשבותיי. ”תגיעי ביום שני אחר הצהריים". למה? קראתי בקול נשבר וליחחתי את שפתיי היבשות. חייבים להתחיל? אי אפשר לדחות קצת? "לא" פסק הרופא.

יצאתי מחדרו וישבתי על הספסל בחדר הקבלה, כיביתי את הטלפון הנייד. חשבתי על זה שלא שאלתי את הרופא פרטים על התהליך, בא לי לאטום את הראש, אולי לתלות עליו שלט שאני "סגורה לרגל שיפוצים" ולא לדעת מכלום.

לא הצלחתי לחשוב, הרגשתי כאילו קפצו עליי עם שואב אבק ורוקנו לי את כל תכולת הראש. לאחר הליכה קצרה ברגל, הגעתי הביתה, הורדתי מהראש את השלט שתליתי עליו, הייתי לבד בבית אמרתי לעצמי יאללה אכנס לזמן מסוים שאקבע "זמן באסה" מה שנקרא, אבכה על מר גורלי, אתריס בפני אלוהים, ואחר כך אחזור לשגרה עד כמה שניתן. וככה עשיתי התאבלתי על מר גורלי כשעה, בכיתי וצעקתי והשתחררתי מהמועקה שליוותה אותי. יצאתי מהחדר, שמתי בפול ווליום את " דמיס רוסוס " ורקדתי כאילו אין מחר.